למה אנחנו עדיין "מתייבשים"?
למה עוד לא זכינו לבריכת שחייה ביישוב? הבטחות ניתנו ע"י המועצה האזורית, העבודות החלו... אבל טרם זכינו לטבול במים הצוננים.
למה אנחנו עדיין "מתייבשים"?
למה עוד לא זכינו לבריכת שחייה ביישוב? הבטחות ניתנו ע"י המועצה האזורית, העבודות החלו... אבל טרם זכינו לטבול במים הצוננים. לפני שניתן תשובה לשאלה זו, נספר כי בתחילת החודש נפתחה באינטרנט עצומה של תושבים, הקוראים למועצה האזורית לממש את הבטחותיה ולהשלים את בריכת השחייה בצור הדסה. יוזמי העצומה ומאות המצטרפים אליה, מביעים תסכול רב מעצירת הפרויקט אשר היה אמור להסתיים, לפי הבטחות המועצה, כבר לפני כשנה.
זהו מצב בלתי נסבל מבחינת צור הדסה, היישוב הגדול ביותר במועצה, שתושביו אינם יכולים ליהנות בימי הקיץ החמים מבריכת שחייה ביישובם. מעטים היישובים בישראל בסדר הגודל של צור הדסה, אם בכלל, שאינם יכולים להציע לתושביהם הפוגה משפחתית מרעננת בקרבת מגוריהם. אלא שצור הדסה, במבנה ניהולה הקיים, תלויה בנושא זה כמו בנושאים נוספים במועצה האזורית.
התסכול גדול עוד יותר על רקע העובדה שמקורות תקציביים ממשרדי ממשלה, בסך עשרות מיליוני שקלים, הוקצו מכבר למועצה האזורית לטובת קידום פרויקטים חיוניים ליישוב. עשרות מיליונים המיועדים לבניית הבריכה, לשינוי הסדרי תנועה כולל כיכרות בכניסות לישוב ומיתון תנועה בשדרות הרי יהודה, ולהקמת מתנ"ס ומבנה לתנועות הנוער. הכספים קיימים, אבל אותם פרויקטים לא מקודמים מכיוון שלמועצה קיימת בעיה לצאת במכרזים בשל הפרשות המשפטיות שכולם מודעים להן.
אז איך יוצאים מהפלונטר הזה? שלומי מגנזי, יו"ר הוועד, מוביל מהלך שיאפשר ליישוב לקבל סמכויות של ניהול עצמי על התקציבים המיועדים לצור הדסה. מהלך שבו רק אנחנו נדאג לעצמנו... אחרת נמשיך "להתייבש". אין אפשרות אחרת מלבד ניהול עצמי!