את הסיפור של זאב פרימור מתחילים להרגיש עוד לפני שנכנסים אליו הביתה. מיד אחרי המוסך המעוצב כמפלצת ירוקה בעלת עיניים זזות, נפתח גן קסום ובסופו בית שמחייך אליך חיוך פתוח ומזמין בדיוק כמו חיוכו של זאב.

זאב פרימור, פסל אמן ותושב צור הדסה, מהראשונים בישוב. לא פלא, אם כך, שדווקא פסלו הוא שנבחר להיות מוצב בכניסה לאולם הספורט שעתיד לקום פה במהלך 2020. 


אל צור הדסה הגיעו זאב ואשתו רחל בשנת 1969 במהלך ניסיון למצוא מרחב יצירה. הישוב מנה אז 5 משפחות, 30 בתים והשכירות עלתה 30 לירות לחודש. היום, לא נותר זכר מבית המפעל לחרושת אשר במקומו נבנה הבית של זאב ורחל, בית שזאב בנה במו ידיו. את קומת החצר, הגלריה וחדרי הבית מעטרות יצירותיו בדמות פסלים זזים, ציורים, תבליטים, משחקים שיצר ושאר יצירות אמנות. 

 


 

 

בחן וחיוך של נער צעיר הסכים זאב לשתף אותנו במעט מסיפוריו. 

״שלום זאב, האם תוכל לספר לנו מעט על הפסל שהולך להבנות מחוץ לאולם הספורט?״

״זהו פסל המפוסל בדקה ה 99״ אומר זאב ומתכוון למחלה אשר איתה הוא מתמודד בימים אלו. ״הפסל מראה ציפור עשויה מצינורות נירוסטה ועולה מערמת גרוטאות, משכבות חיינו. אני לא אוהב לתת שמות לפסלים. לרוב השם מפוצץ יותר מהפסל, אבל לפסל הזה קראתי "תקומה". הוא נולד כשעוד הייתי בריא ורציתי שהכל יהיה גדול ויפה ושמח, לפני כשנתיים כשהייתי צעיר, יפה וגבוה ועשיתי דברים שמחים״.

 

פסל נוסף של זאב המעטר את רחובות צור הדסה הוא פסלו של דון קישוט וסנצ׳ו פנצ׳ו אשר הוצב בגן עודד לזכר בנו אשר נהרג בתאונת אופנוע. 

"גם הפסל של דון קישוט הוא פסל שמח שלא מזכיר את האבל והכאב שאנחנו נושאים. אני חושב שבגן ציבורי צריכה להיות שמחה, לא עצב".

 

כמו שאר פסליו, גם הפסל הנוכחי שואב השראה מהחיים שלו. "יש בחיים שלי הרבה נפילות והרבה תקומות" מספר זאב. "אני לא נופל כל כך מהר. אני מנסה. באחת מאותן התקומות, או הנפילות, נולד הרעיון לפסל. הרי הרעיון מגיע תוך שניה. הביצוע, זה כבר דם, יזע ודמעות״. 

על הביצוע, כמו גם בפסל של דון קישוט, אמון המסגר בועז אזולאי חברו של עודד ז"ל, בנו של זאב.

 

"אני פסל ואמן עוד מבטן אמי" מספר זאב. "אני לא אשם בזה. ככה נולדתי וזה סלל את מסלול חיי. ההתחלה, כמו תמיד, היתה קשה. אבי היה יהודי מציאותי שסבר שעל ילד יהודי לפרנס משפחה ולחיות מאמנות זו אומנות בפני עצמה. 'קודם שיהיה לך מקצוע' אמר לי, 'ואז תעשה אומנות או מה שתרצה'. לכן שלח אותי אבי לבית ספר מקצועי ובעצם אני חשמלאי מוסמך, עובדה שהצילה אותי לא פעם בחיי. הגעתי לארץ צעיר יפה ואידיוט וכדי להתפרנס עבדתי כחשמלאי. האמנות תמיד היתה ברקע. גם את אישתי הכרתי כשעבדתי כחשמלאי בהדסה."

 

 ״העבודה הראשונה שלי כפסל היתה תקרת נטיפים שעשיתי על תקרת דירתי באשקלון מבקבוקי בירה ריקים וגבס. גבס יש תמיד לחשמלאי ולמלאי בקבוקי הבירה דאגנו הצוות שלי ואני אחרי שעות העבודה כשבנינו בניין באשקלון עם עלייתי לארץ ב 1961. זו היתה העבודה הראשונה שלי ולא ידעתי דבר על בניית בניינים. אבל כבר אז היה לי חוש אסטתי למחזור ואת הבקבוקים הפכתי לתקרת נטיפים בריח בירה.

 

אני עליתי לארץ לבד. הורי הצטרפו לאחר כמה שנים, אולם דודי חי אז בארץ ויום אחד נשלח מטעם החברה בה עבד לבית הבראה באשקלון, שם כמובן, פנה לחפש אותי. אשקלון אז היתה קטנה ולא נדרש זמן רב עד שמצא את עצמו באסבסטון בו גרתי, בסלון הנטיפים שלי. שם, ייתכן שבגלל ריח הבירה, קבע מיד כי עלי לעזוב את המקום ולעבור לגור איתו בירושלים. וכך היה. ב 1963 בעידוד דודתי, ניגשתי לבחינות לבצלאל אותן עברתי בהצלחה יתרה והתחלתי ללמוד במגמת גרפיקה כי בין היתר למדו שם פיסול וציור. בחיי לא נגעתי בגרפיקה, אבל ציירתי ופיסלתי וחלק מהמורים שלי שם זכורים לי עד היום. עם הזמן, אף הפכתי לאחד ממובילי המאבק להכיר בבצלאל כמוסד אקדמי".

 

הבית של זאב מלא ציורים ופסלים ובאמתחתו עשרות פסלים שיצר או לקח חלק ביצירתם לרבות פסל המפלצת שהפך כבר לאחד מסמליה של בירת ישראל. "אנשים קטנים אוהבים פסלים גדולים" אומר זאב בחיוך תוך שיטוט בחצר בה מוצבים פסלים מכל הגדלים, בית משחק לילדים, פסלים נעים ועוד. "בבר גיורא מוצב פסל שלי "ההורה" בגובה 5 מטרים הבנוי מ 2 טון אלומיניום". 

 

עם זאת כשנשאל על פסל אהוב מציין זאב פסל לא גדול שניצב בגלריה שלו בה מפוסלים פניה של רחל אשתו.

 

"זה הפסל הראשון שיצרתי בצור הדסה" מספר זאב. "יחד עם מוסך המפלצת ופסל המפלצת שכונה "הנפיל" והיה נקודת מפגש של החברה בצור הדסה הצעירה."

 

כשהחל ללמוד בבצלאל עזב את עבודתו בהדסה והחל לעבוד בחברת החשמל. יום אחד, כשהוביל רשת למבוא ביתר התעניין מדוע מעבירים ציוד רב לאזור "וכך, עם העמודים, התגלגלתי לצור הדסה" נזכר זאב. 

פרימור מעולם לא לימד פיסול באופן רשמי "הייתי מורה גרוע" הוא מעיד על עצמו״ רציתי שתלמידיי יהיו ברמה של פיקאסו. לפחות. לא היתה לי סבלנות לצ'אצ'קעס". 

אך הוא שמח לעזור לבנות תיק עבודות ואף הנחה נערים ונערות בצור הדסה, לימדם לפסל והפך עבורם לדמות משפיעה. 

 

ובחזרה להיום מבקש זאב לאחל לצור הדסה עוד הרבה שנים של עשיה ופעילות.

את עבודתו של זאב מלווים שלומי מגנזי, סגן ראש המועצה ולירז ארז, מנכ"לית צור הדסה. ״את זאב ורחל אנו מכירים שנים רבות. ולאחרונה יש לנו הזדמנויות למפגשים תכופים יותר. זמנינו יחד תמיד מלא חוש הומור, אירוניה ודמעות של התרגשות. איזה מזל נפל בחלקנו שאדם כמו זאב מקשט את המרחב הציבורי שלנו הן בפסליו והן באישיותו. מקווים אנו שלפסל הציפור יתווספו עם השנים עוד יצירות רבות של זאב, ולזאב עוד שנות בריאות ופעילות רבות". 

 

דלית רוסו, יו"ר ועד צור הדסה ציינה כי לא פחות משאדם הוא תבנית נוף מולדתו, כך הנוף הזה מעוצב על ידי האדם. במקרה של זאב זה נכון תרתי משמע וצור הדסה זכתה להיות מעוצבת, בין היתר גם על ידי אדם מוכשר כמוהו. פסליו של זאב מקשטים מקומות שונים בארץ ולשמחתינו, צור הדסה נמנית על הרשימה".

 

כן ירבו סיפורים וחיבורים מיוחדים מעין אלו בישוב.