מתוך נאומו של יו"ר הועד, שלומי מגנזי, באירוע יום העצמאות אתמול:

תושבי צור הדסה היקרים חג עצמאות שמח,

אני רוצה לשתף אתכם בתהליך שעברנו לקראת הטקסים של ימי הזכרון וחגיגות יום העצמאות.

אני מדבר על העבודה שנעשתה כאן על ידי הנוער שלנו.

ההחלטה הייתה שהפעם שמים דגש על תהליך העבודה המשותף של כל בני הנוער- כולל שילוב של אלו שאינם חברים בתנועות הנוער.  

בימים שלפני טקס יום השואה ישבו יחד בני נוער מתנועת בני עקיבא, נוער תל"מ ופרוייקט צהלה, ועבדו על הטקסטים, מתחבטים בתכנים שיקראו, דנים בינם לבין עצמם, מדברים על העדינות והעומק של הדברים בטווח שבין הדעות והאמונות השונות  ושרים ביחד.  

בני נוער שמגיעים ממקומות שונים, מתחברים ועושים עבודה מדהימה. ולא כי הם צריכים... לא כי הוטל עליהם... כי זה מה שמרגיש להם נכון לעשות והם עושים את זה במסירות וברצינות כפי שהמעמד מחייב.

בסיום טקס יום השואה נפגשנו למעגלי שיח בהובלת בני הנוער כאשר הנושאים לדיון נבחרו על ידם.  הדיון שהתקיים היה נוקב והציב שאלות לא פשוטות. בחדר ישבו דתיים וחילוניים, דור שלישי לשואה,  אנשים עם דעות ואמונות שונות והשאלה שנשאלה כיצד ייראו טקסי יום השואה בעוד 20 ו- 50 שנה ומה אנחנו כעם וכחברה צריכים לעשות בכדי למנוע שואה נוספת.

השנה הוחלט שטקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל יהיה בסימן מכתבים של חיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם. גם כאן היה מרתק לראות את שבט הצופים שלנו עוסקים בעדינות וברגישות בבחירת המכתבים ובבחירת השירים, חושבים לעומק על כל מכתב , על כל שיר , ואיזה ביצוע הכי ראוי.

חברים - זה לא מובן מאליו.

זה הרגע שבו אני אומר לעצמי - יש לנו על מי לסמוך, יש לנו עתיד טוב. הולך להיות כאן טוב כי כבר טוב כאן!

אני רואה את העוצמות האלה, ואני אומר תודה! תודה על  הזכות שניתנה לי להיות חלק מזה, להבין שצומח כאן דור מדהים של אנשים,  אנשים שהם מעבר לשמאל וימין, דתי או חילוני...  נוער שיודע להוביל, וחשוב מכל - יודעים להוקיר תודה!

וזה מוביל אותי לפרוייקט "עשרת ימי התודה" שמתקיים ביישוב.

אני רוצה להתחבר לדבריו של של ד"ר מיכה גודמן: 

 "זה לא סוד שהשיח בחברה הישראלית הפך לקוטבי מאוד, שיח שטחי ולפעמים גם אלים. בראיה היסטורית רחבה , אין ספק שמדינת ישראל זה נס אדיר וזה משהו שמעורר את רגשות הגאווה בכולנו. אך יודעים אנו שיש תמיד מקום לשיפור, ונעשו טעויות, ויש אשמה בליבנו על כך.

אפשר לראות שיש צד אחד של העם שהתחבר לעניין הגאווה הלאומית  וכנגד זה - צד אחר, שבוחר להתחבר לנקודת האשמה.

אם נתבונן פנימה, וננסה להבין לעומק , נראה שהמאבק האמיתי הוא  בין הגאווה לבין האשמה.

בתקופה האחרונה  המאבק הזה הפך לכל כך קיצוני, כל כך שטחי,  כל כך לא מעמיק.

המיזם של עשרת ימי תודה נוגע בדיוק בנקודה הזאת.

הרי תחשבו מה יש בתודה? מה המהות של הודייה אמיתית?

מצד אחד יש המון גאווה! כי הרי אנו אומרים תודה על משהו מדהים וטוב שקרה לנו.

אך מצד שני - יש בתודה את אלמנט הענווה, הרכנת ראש וקבלה. שהרי אני אומר תודה כי זה ניתן לי. אנחנו מודים על מה שיש ולא על מה שאין וכך אנו מרגילים את עצמנו לראות את היש ולא את החסר.

גם האשמה שלנו מקבלת פנים אחרות דרך הפריזמה של ההודייה.

אם תחשבו על זה –ה "תודה"  זה הדבר היחידי שיכול לגשר ולאפס את הפער שבין הגאווה לבין האשמה.

ואם נשתדל לפעול לא מתוך גאווה- שבסופה הופכת ליוהרה , אך וודאי גם שלא מתוך אשמה -שבסופה יש תלות וביטול עצמי-  נייצר עולם טוב יותר."

קהילה בונים לא רק בחומר אלא גם ברוח – מה בונה קהילה מגוונת אבל מאוחדת?  (וזה לא משנה מה כמות התושבים בישוב והאם הוא מונה עשרת אלפים או  עשרים אלף תושבים) פרויקטים כמו "עשרת ימי תודה" וכמו פרוייקט "רצים לזכרם ", חינוך לערכים, עידוד תנועות נוער, קיום מעגלי שיח בין קהלים שונים ועזרה הדדית.

וכשהרוח היא כזאת, כמו שראינו אצלנו במהלך השבועות האחרונים - אני יודע שאנחנו בכיוון הנכון,  אני יודע שיהיה כאן טוב!

אז בואו ונסתכל יחד על הטוב שבנו, נשאף תמיד לעשות עוד יותר טוב ונשתדל לשמור על המאחד והמשותף לכולנו .

המילים של נתן גושן , שיופיע מיד , אומרות את הכל : "תמיד אפשר לצעוק עד שנופלים מהרגליים, אולי נאהב היום ונתעסק בזה מחר ."

 

תושבים יקרים, בכדי שכל ההפקה הזאת תתבצע במקצועיות, בדייקנות ובבטיחות צריך צוות מנצח ואני יחד אתכם רוצה להגיד תודה גדולה לכמה אנשים:

לצוות של מג"ב שנמצא אתנו ושומר עלינו ובראשם ישראל, דני וצביאל וכמובן לאבי סטרומזה שלנו 

לזיו  ומקס מחברת מומנתקן המאשרים את בטיחות האירוע

לצוות ההגברה והתאורה ארז קוריאל ואלמוג שהם גם תושבי הישוב שמקפידים להיות אתנו מדי שנה

לדודו ולעובדי האחזקה של ועד צור הדסה שדואגים שהכל יעמוד במקום וכשאנחנו מפנים את המקום הם נשארים לפנות ולנקות את המקום לאירוע הבא .

לצוות המשרד שנותן את הגיבוי המנהלי והאדמינסטרטיבי מול ספקים, תיאומים, פרסום ועוד ועוד – לירז, שרה, שרון וחווה 

לכל בני הנוער שהיו שותפים לעשיה: שבט פסגות, בני עקיבא, נוער תל"ם ופרוייקט צהלה ולתיכון  "אור ברנקו וייס" שאירח אותנו בטקס יום הזכרון .

למרכז למוסיקה בצור הדסה בהנהלת אמיר ברנהרד.

לבני הנוער שבערב יום העצמאות, ביוזמתם וללא שאף אחד ביקש מהם, נשארו בבית ספר הדסים וניקו את המתחם .

לכל התושבים שהשתתפו בטקסים ובאירועים.

ולבסוף לגברת שמחר יוצאת לחופשה מאתנו לפני שהיא תתפרק לי - האחת והיחידה רונית ארליך ..

תודה לכם !